Michael Kessus Gedalyovich

About the exhibition All My Sons

One of the heroines of one of the episodes making up the video film entitled "they were all my sons" writes the sentence "whoever is disciplined does not hear himself" on a piece of paper, rolls up the paper and stuffs it into the throat of the nodding dogs that she stole. Afterward, she puts the heads back in their place and sends all the dogs on a raft downstream as a symbolic act of freedom, liberation and perhaps even self-awareness.
This act of introducing enigmatic and vague text with magical powers (changing the order of nature) into an inanimate object in order to resuscitate it reminds us of the beliefs and legends surrounding the creation of a robot. This reviving force, which also grants the capacity for action, recognition and speech (according to one of the versions) does not exist in inanimate material or in simulated creation itself but rather in the text and in a more generalized fashion, in language and the endless flexibility it entails.
One of the most ancient sources of the creative process in general and - in the opinion of certain researchers and interpreters - even of the creation of the robot, is a most emblematic text called book of creation.
This book of creation, which was presumably composed in the first centuries AD (the writer is unknown) and is the foundation for the later Cabbalist developments of the middle ages, is in fact a text that proposes the most basic set of rules for the creative process, both divine and human. According to the book of creation, this set of rules is founded on 32 cornerstones, the 22 letters of the alphabet and 10 numbers, that is a set of rules with a known and finite number of cornerstones enabling, under certain circumstances and with the proper knowledge and handling, countless creative possibilities.
Needless to say, the reference to the robot and the book of creation in the context of the "they were all my sons" exhibit does not attempt to offer a mystical or metaphysical interpretation of the works of Effi and Amir, but rather refers to those universal principles which, in my opinion, are at the foundation of the world view of "they were all my sons" and, to a certain extent, also overlap with the book of creation proposal, namely a dialectic proposal for creation within the boundaries of restraint.
The rather enigmatic sentence "whoever is disciplined does not hear himself" entails that whoever wishes to hear himself must stop being disciplined. Is it still unclear to us why he must hear himself? And what must he hear? That discipline is a restraining force.
This sentence, which is also the only sentence written by one of the heroes making up the film "they were all my sons" can be interpreted in at least two different ways.
The empirical way, the "self" represents a type of individuality and inner truth which defines the individual identity whose potential for fulfillment hints at freedom of choice and the "self" relies on the "one who listens" in the physiological, physical sense, in the sense of a voice whereby in this way as well, the questions of which voice? and what is the voice for? remain esoteric for the time being.
I would like to propose to attempt to interpret the exhibit in a manner that unites the two options - a dialectic way of uniting opposites which the creative process proposes, which is also a proposal for a comprehensive and more extensive world view.
"They were all my sons" by Effi and Amir - and not the play by Arthur Miller - originates from two identical actions of adapting the simulated memory for identification purposes and crossbreeding them in order to create new identities. Effi reaches the police station and reconstructs Amir's features from memory. Amir as well arrives to the police station and reconstructs Effi's face. They merge the results and the pairing yields new facial features. "Effimir" (which in a totally random fashion, is phonetically close to Ephemere, which means temporary, ephemeral) only it appears as though Effi and Amir are not satisfied with the single offspring and they create more and more and more "Effimir" children, all of them genetic hybrids of the initial identikits, whereby - to their parents' joy or misfortune, there is an external uniqueness, a circus-like oddness, which dictates the offspring's life story in an almost fatalistic way. The merging of the identikits until new identities are obtained is the founding action of the "they were all my sons" exhibit. This action is illustrated in the documentary-like video film, which tells the life story of the "Effimirs" through a symmetrical birth picture. Effi and Amir are lying in a sort of delivery room. They are both in advanced stages of pregnancy and once their respective pregnancies come to fruition - namely birth - in a puzzling way, each pregnancy yields a single offspring each time - a boy and a girl, two pregnancies and one child. This mythical birth which, naturally, does not of course dictate to us an observation on another level of consciousness, one that can demonstrate the dialectic principle that was already mentioned - that of the unification of opposites whereby this principle is led by the means of expression, style (the morphological language ) and content.
In the 1960s in Paris, a group of about 10 authors, researchers and mathematicians assembled and formed the Oulipo - Ouvroir de Litterature Potentielle group (a workshop for potential literature). The Oulipo group liked to play with language. By formulating mathematical laws and morphological constraints, the group used the game theory and the absurd as tools to create a new literary form - a form which succumbs in advance to known and formulated rules and dictates in order to enable a higher level of creative freedom.
Oulipo is not the first to adopt these or other morphological constraints as conditions for creation. Throughout history and in various cultures, we occasionally encounter similar concepts which were even successfully implemented and in a given period of time were even considered as an ideal. However, within the context of time and place in which Oulipo reigned - meaning modernism - the use of the quasi anachronistic concept of the Oulipo group was actually an avant-garde action taken in order to reject two trends or schools of thought that were dominant thus far in French literature - the automatism on the one hand, which was considered by the members of Oulipo as lacking boundaries and too unruly and - in contrast - the "mobilized" literature (even without any dictate from "above") which the members of Oulipo perceived as oppressed, closed and constraining.
Raymond Queneau headed the Oulipo group and two of its more famous members were Italo Calvino and George Perec.
In his book "Style exercises" (Exercise de Stille), Quenaud tells the rather banal story of a journey on a city bus in Paris and a minor event that occurs during the course of the trip. Queneau tells this same story in 99 different ways: purely morphologically, prosaically, poetically, by imitating other styles, interpreted according to mathematical structure, in dry philosophical terms, in a technical scientific language and also a few "potentials" (what would happen if?).
Thus it happens that a short, simple and realistic story, with the help of a personal and specific set of rules which Queneau applied to his book, yields a multidimensional, rich and almost infinite potential. (Moreover, the decision to stop after 99 stories is arbitrary and part of the rules determining the rules of the game in the book). Legitimacy, play, stylistic divergence and variations on a theme - these are the principles according to which Queneau and his friends formed the Oulipo group. Legitimacy, play, linguistic plurality and variations on a theme - these are the principles according to which Effi and Amir created their exhibit.
The "they were all my sons" exhibit spreads across three exhibition halls.
In one hall, the visitor is offered the game option where a creative workshop of sorts was set up - two work tables, two monitors showing a child demonstrating how to prepare a simple origami game called "coo coo". The tables are covered with piles of sheets featuring eight "Effimir" portraits and every visitor is invited to learn the simple rules and build his own "coo coo".
The second exhibition hall offers the visitor the option to build and expand. There are a few computer posts connected to the Internet through which one can reach the exhibition's site displaying the option to build a new "Effimir" with the help of the same "genetic" building blocks which Effi and Amir used.
There is also the option to fill out a questionnaire on each of the existing "Effimirs" and to enrich his life by adding character traits, hobbies and other characteristics.
The third exhibition hall features the screening of a video film composed of six independent episodes which together create the extended family story. The six episodes tell the stories of eight "ephemeral" characters.
- A child who is not conceived by technological visual means and his documented existence is disappearing.
- Haurigmar, a child in whose expert hands every piece of paper becomes a sculpted object.
- The nodding dogs' thief.
- The Arab - a child who, in his babyhood, suddenly began to grow a mustache and speak Arabic and tells one of Joha's stories with a great deal of skill.
- The Rorshach twins - identical twins, like a Rorshach stain, who do wonders in a circus show.
- A child, who with the help of the magical hand movements he possesses, becomes a lucrative and sought after painter.
- A child who integrates within the other episodes because of his special attribute of spitting on everything.
All of the films are shot in a quasi-documentary fashion whereby only the "Effimir" character, the episodes' changing hero, is in a simpler and more basic animation form.
While watching the changing episodes and as we receive the common living space of the realistic and the animated - representations which were presumably liable to mutually cancel out each other - it becomes apparent that the "they were all my sons" exhibit is a sort of interactive workshop employing contemporary technological means and holding an amusing dialogue with the world of the classical, popular storytellers - allegorical stories, fables, metaphorical stories, legends, stories with a moral.
A miniature world is created, an open entropic system whose existence is dependent upon the good will of external factors - primarily thanks to the connectivity to the expanses of the virtual universe.
This world has rules of its own; the rules of this game simultaneously define its boundaries and enables the continuation of its changing existence - a legal and not quantitative boundary. This entropic world takes us back to the theories of the Oulipo group and to the principles guiding the set of rules, according to the book of creation. This is the creative process being curbed, a dual perception or a unification of opposites. Universal pairs, apparently synthesized and opposite, limitation and freedom, chaos and order, bad and good, fate and choice.
These principles, when they are implemented within the creative process which encompasses the creation itself, imply true, random freedom which is borne of limitation. This is a conciliatory approach which combines classical stringency with modernistic radicalism.
Like any good entropic system, the existence of the work entitled "they were all my sons" is dependent upon its cultural capacity, that is the pregnancy and birth of more and more "Effimirs" are not mere metaphoric characters but rather the beating heart justifying the exhibit's existence. Will there ever be a critical mass of "Effimirs"? And do androids dream about artificial sheep?

December 2001

דורית, גיבורת אחת האפיזודות שמרכיבות את סרט הוידאו "כולם היו בני", כותבת על פיסת נייר את המשפט "כל הממושמע את עצמו אינו שומע", מגלגלת את הנייר לגליל ותוחבת אותו אל תוך צואר הכלבים המהנהנים, שגנבה. לאחר מכן מחזירה דורית את הראשים למקומם ושולחת את כל הכלבים ברפסודה במורד הזרם כאקט סימבולי של חופש, שיחרור ואולי אף מודעות עצמית. פעולה זו של הכנסת טקסט חידתי ומעורפל בעל כוחות מאגיים (משנים סדרי טבע), אל תוך גוף דומם על מנת להחיותו, מזכירה לנו את האמונות והאגדות שרווחו על דרך יצירתו של הגולם, הכוח המחייה זה שגם מעניק את יכולת הפעולה ההכרה והדיבור (על פי אחת הגרסאות) לא מצוי בחומר הדומם ולא מצוי ביצירה המדמה כשלעצמה אלא בטקסט ובאופן יותר מכליל בשפה ובגמישות האין סופית שזו מכילה בתוכה. אחד המקורות הקדומים ביותר לתהליך יצירה בכלל ולדעת חוקרים ופרשנים מסויימים אף ליצירת הגולם, הוא טקסט אמבלמטי ביותר שנקרא ספר יצירה.

ספר יצירה שכנראה נתחבר במאות הראשונות לספירה (המחבר לא ידוע) והוא זה שעומד בבסיס הפיתוחים הקבליים המאוחרים יותר של ימי ביניים, הוא למעשה טקסט שמציע את מערכת החוקים הבסיסית ביותר לתהליך היצירה הן האלוהית והן האנושית. מערכת חוקים זו על פי ספר יצירה, בנויה מ – 32 אבני יסוד 22 אותיות ה-א,ב ו – 10 ספירות (מספרים) כלומר, מערכת חוקים בעלת מספר ידוע וסופי של אבני בניין שמאפשרת בתנאים מסויימים תוך כדי ידיעה וטיפול נאות אין ספור אפשרויות של יצירה. האזכור של הגולם וספר יצירה בהקשר של המיצב "כולם היו בני", כמובן שאינו בא להציע פרשנות מיסטית או מטפיזית לעבודתם של אפי ואמיר, אלא מתייחסת לאותם עקרונות אוניברסליים שלדעתי עומדים בבסיס תפישת העולם של "כולם היו בני" והם גם חופפים במידה מסויימת להצעה של ספר יצירה. הצעה דיאלקטית של יצירה תוך כדי בלימה.

מהמשפט החידתי למדי, "כל הממושמע את עצמו אינו שומע" משתמע במובלע, כי כל הרוצה לשמע את עצמו צריך שיפסיק להיות ממושמע. עדיין לא ברור לנו למה הוא חייב לשמע את עצמו? ומה הוא צריך לשמע? שהמשמעת בולמת. משפט זה, שהוא גם המשפט היחיד הנכתב על ידי אחד מהגיבורים המרכיבים את הסרט "כולם היו בני", ניתן להבנה לפחות בשתי דרכים שונות. המטאפורית, ה"עצמו" מייצג איזו שהיא עצמיות אמת פנימית, המגדירה את הזהות האינדיבידואלית שפוטנציאל המימוש שלה מרמז על חופש בחירה  וכפשוטו, ה"עצמו" נסמך ל"שומע" במובן הפיזיולוגי פיסקלי, במובן של קול כאשר גם בדרך זו השאלות של איזה קול? ולשם מה הקול? נותרות לעת עתה סתומות. הייתי רוצה להציע נסיון קריאה של המיצב בדרך שתאחד את שתי האפשרויות, דרך דיאלקטית של איחוד ניגודים שמציע תהליך יצירה, שהוא גם הצעה לתפיסת עולם כוללת ורחבה יותר.

"כולם היו בני" של אפי ואמיר ולא המחזה של ארתור מילר, מקורה בשתי פעולות זהות של אימוץ הזיכרון המדמה למטרת זיהוי, והכלאתם לכדי יצירת זהויות חדשות. אפי מגיעה לתחנת המשטרה   ומשחזרת מתוך הזיכרון את קלסתר פניו של אמיר, אמיר גם הוא מגיע לתחנת המשטרה ומשחזר את פניה של אפי. את התוצאות הם ממזגים ומתוך הזיווג נוצר קלסתר פנים
חדש. "אפימיר" (שבאופן אקראי לחלוטין קרוב פונטית ל – Ephemere – שמשמעותו זמני, בר חלוף) אלא נראה שאפי ואמיר אינם מסופקים אך ורק מהצאצא היחיד והם יוצרים עוד עוד ועוד ילדים "אפימירים", כולם הכלאות פורטרטוגנטיות של הקלסתרונים הראשונים. כשלכולם למרבה השימחה או הצער של ההורים המולידים יש יחודיות אקסטרנית, מוזרות בטעם קרקס, שמכתיבה באופן כמעט פטליסטי את סיפור חייו של הצאצא. מיזוג הקלסתרונים לכדי זהויות חדשות הוא הפעולה המכוננת של המיצב "כולם היו בני". פעולה שמומחשת בסרט הוידאו הכמו תיעודי, המספר את קורות חייהם של ה"אפימירים", דרך תמונת לידה סימטרית. אפי ואמיר שוכבים בכמעין חדר לידה. שניהם בהיריון מתקדם וההיריון של שניהם כשהוא מגיע לכדי מימוש, כלומר לידה, יוצר באופן תמוה כל פעם צאצא אחד ויחיד. זכר ונקבה, שני הריונות וילד אחד. לידה מיתית זו, שודאי שאינה כדרך הטבע מכתיבה לנו צפיה במישור תודעתי אחר, כזה שיכול להמחיש את העיקרון הדיאלקטי שכבר אוזכר, של איחוד ניגודים, כאשר עקרון זה מובל על ידי אמצעי ההבעה הסגנון (השפה הצורנית) והתוכן.

בשנות ה – 60 בפריס, התקבצה חבורה של כ – 10 סופרים חוקרים ומתמטיקאים והקימה את קבוצת Oulipo - Ouvroir de Litterature Potentielle (סדנא לספרות פוטנציאלית). חבורת אוליפו אהבה לשחק עם השפה ובשפה. תוך כדי ניסוח חוקים מתמטיים ואילוצים צורניים, השתמשה החבורה בתורת המשחקים, ובאבסורד ככלים ליצירת צורה ספרותית חדשה, צורה, שנכנעת מראש לכללים ותכתיבים ידועים ומנוסחים, כדי לאפשר דרגת חופש  גבוהה יותר של היצירה.
Oulipo  אינה הראשונה שאימצה לעצמה אילוצים צורניים כאלה או אחרים, כתנאים ליצירה.nלאורך ההיסטוריה ובתרבויות שונות, אנו נתקלים מדי פעם ברעיונות דומים, שאף יושמו בהצלחה ובתקופת זמן נתונה אפילו נחשבו כאידאל. אלא שבהקשר הזמן והמקום בו פעלה Oulipo קרי המודרניזם, השימוש בקונספט הכמו אנאכרוניסטי של חבורת Oulipo נעשה דווקא כצעד אוונגרדי, כדחיית שני זרמים או אסכולות ששלטו עד אז בספרות הצרפתית, האוטומוטיזם מחד, שנתפס על ידי חברי אוליפו כחסר גבולות ופרוץ מדי ומנגד הספרות ה"מגוייסת" (גם אם בלא תכתיב מ"למעלה") שחברי אוליפו ראוה כמשועבדת, סגורה ומגבילה.
בראש חבורת Oulipo עמד הסופר רמון קנו ומהחברים היותר מפורסמים ראוי לציין את איטאלו קאלווינו וז'ורז' פרק.
בספרו "תרגילי  סגנון" Exercise de Stille) ), מספר קנו סיפור בנאלי למדי על נסיעה באוטובוס עירוני בפריס ואירוע פעוט שקורה במהלך הנסיעה. את אותו הסיפור קנו מספר ב – 99 אופנים שונים: צורניים טהורים, פרוזאים, פואטים,  מחקי  סגנונות אחרים, מובנים על ידי סטרוקטורה מתמטית, במונחים פילוסופיים יבשים, בשפה מדעית טכנית  וגם כמה "פוטנציאלים" (מה היה קורה אילו?). כך יוצא שבסיפור קצר פשוט וריאליסטי, בעזרתה של מערכת חוקים אישית ונקודתית שאותה החיל קנו על ספרו, מתגלה פוטנציאל רב מימדי, עשיר וכמעט אינסופי. (גם ההחלטה להפסיק לאחר 99 סיפורים היא שרירותית וכחלק מהחוקים המשרטטים את כללי המשחק של הספר). חוקיות, משחק, שונות סגנונית ווריאציות על נושא, אלו הם העקרונות שעל פיהם יצרו קנו וחבריו לקבוצת  .Oulipo חוקיות, משחק, ריבוי שפות ווריאציות על נושא, אלו הם העקרונות שעל פיהם בנו אפי ואמיר את המיצב שלהם.

המיצב "כולם היו בני" נפרש על פני שלושה חללים. בחלל אחד, מוצעת למבקר אופציית המשחק, במקום הוקמה מעין סדנת יצירה, שני שולחנות עבודה, שני מוניטורים בהם נראה ילד מדגים איך ראוי להכין משחק אוריגמי פשוט הקרוי "קוא קוא". על השולחנות ערימות דפים עליהם מודפסים שמונה פורטרטים "אפימירים" וכל מבקר מוזמן ללמוד את הכללים הפשוטים ולבנות לעצמו את ה"קוא קוא" שלו.
בחלל השני מוצעת למבקר אופציה הבניה וההרחבה. במקום מוצבות מספר עמדות מחשב המחוברות לרשת האינטרנט דרכן ניתן להגיע לאתר התערוכה שבו מוצעת האפשרות לבנות "אפימיר" חדש בעזרת אותן אבני בנין "פרוטרטוגנטיות" שבהם השתמשו אפי ואמיר. במקביל, קיימת גם האפשרות למלא שאלון על כל אחד מה"אפימירים" הקיימים ולהעשיר את חייו דרך הוספת תכונות אופי, תחביבים ומאפיינים נוספים. בחלל השלישי מוקרן על קיר סרט וידאו המורכב מ – שש אפיזודות עצמאיות שיוצרות יחד את סיפור המשפחה המורחבת, שש האפיזודות מספרות את סיפורן של שמונה דמויות "אפימיריות":

-הספקן, ילד שלא נתפס באמצעים חזותיים טכנולוגיים.
-האוריגמר, ילד שכל פיסת נייר הופכת בידיו המיומנות לאובייקט מפוסל.
-דורית, גונבת הכלבים המהנהנים.
-הערבי – ילד שבינקותו החל לפתע להצמיח שפם ולדבר ערבית והוא מספר בכישרון רב אחד מסיפורי ג'וחא.
-תאומי רורשאך, תאומים זהים כמו כתם רורשאך שמפליאים במופע קרקס.
 Old Freehand, ילד שבעזרת יכולת מופלאה של תנועת היד הופך לצייר מבוקש ויקר.
-היורק, ילד שמשתלב באפיזודות האחרות בגלל תכונתו המיוחדת, לירוק על כל דבר.

כל הסרטים מצולמים בסגנון כמו תיעודי כשרק דמות ה"אפימיר", גיבורן המשתנה של האפיזודות שתולה בהן, באנימציה פשוטה ובסיסית ביותר. תוך כדי צפיה באפיזודות המתחלפות, ועם קבלתנו את מרחב המחיה המשותף של הריאליסטי והמונפש. יצוגים שהיו עלולים לכאורה לבטל הדדית זה את זה. מתחוור כי המיצב "כולם היו בני", הוא מעין סדנא אינטראקטיבית באמצעים טכנולוגיים עכשוויים, שמנהל דיאלוג משתעשע עם עולמם של מספרי הסיפורים העממיים הקלאסיים. סיפורים אלגוריים, משלים, סיפורים מטאפוריים, אגדות, סיפורי  מוסר. נבנה עולם בזעיר אנפין, מערכת אנטרופית פתוחה, שמשך קיומה תלוי ברצונם הטוב של גורמים חיצוניים, בעיקר תודות לקישוריות אל מרחבי היקום הוירטואלי. לעולם זה חוקים משלו, כללי משחק שבד בבד מגדירים את גבולותיו ומאפשרים את המשך קיומו המשתנה, גבול חוקי ולא כמותי. עולם אנטרופי זה מחזיר אותנו לתיאוריות של חבורת Oulipo ולעקרונות המנחים את מערכת החוקים, על פי ספר יצירה. יצירה תוך כדי בלימה, תפיסה דואלית או אחדות הניגודים. זוגות אוניברסלי מסונתזים והפכים לכאורה, מגבלה וחופש, כאוס וסדר, רע וטוב, גורל ובחירה.
עקרונות אלו כשמיושמים על תהליך היצירה המכיל את היצירה עצמה מדברים על חופש אמיתי שבא מתוך מגבלה, שאף היא אקראית. גישה פייסנית הממזגת את החומרה הקלסית עם שבירת הכלים המודרניסטית. וכמו כל מערכת אנטרופית טובה, קיומה של העבודה "כולם היו בני" תלוי ביכולת ההתרבות שלה, כלומר ההיריון והלידה של עוד ועוד "אפימירים" אינם אך ורק דימויים מטאפוריים אלא הלב הפועם של עצם הצדקת קיומו של המיצב. האם  תגיע אי פעם מסה קריטית של "אפימירים"? והאם אנדרואידים חולמים על כבשים מלאכותיות?

דצמבר 2001