לאורך תשעים הדקות בהן צפיתי ב Episode III: Enjoy Poverty בסטדלייק בירו, מצאתי את עצמי חוזרת ואוספת למקומה את הלסת התחתונה שלי, ששוב ושוב נשמטה בתדהמה. לא שאני חושבת שזהו קריטריון-על על-פיו יש לשפוט עבודות אמנות. ובכלל, תדהמה היא תגובה רחבה למדי שיכולה להתעורר משלל סיבות, כך שהופעתה כשלעצמה לא מעידה בהכרח על איכות כזו או אחרת. אבל אותה תדהמה מסויימת הייתה תדהמה מותקת (displaced), שלא במקומה, ולכן טורדת במיוחד. לכאורה Episode III: Enjoy Poverty הוא סרט על קונגו, ארץ המוגדרת כאזור אסון הומניטרי, נושא שאנחנו מצפים מראש שיכיל מידה מסוימת של מראות קשים לעיכול. אנחנו מחכים, כמעט מצפים, כמו לתענוג אסור, לאי אלו תמונות מזעזעות, שיסמלו עבורנו את הקטסטרופה ההיא, הרחוקה כל כך מאיתנו.

בפועל אנחנו מצטרפים למסע של אחד, רנזו מרטנס. והזעזוע? כן, בהחלט, אבל מכיוון לגמרי אחר.

למאמר המלא במגזין מארב, פורסם באוגוסט 2009