השכנים. השכנים נאים בעיני

הרבה יותר מסקרן לראות דירות של אנשים זרים מאשר עבודות אמנות. אחרי השתכשכות נעימה וממושכת באוגוסט תל-אביבי חזרתי לתקופת צינון קצרה לאמסטרדם. קיבלו את פני שמש מלטפת ורוחות רשרשניות, מה שעשה אותי רכה וסלחנית, שלא כרגיל. אז כבר סתיו עכשיו, ואני באמת לא צריכה סיבה להיות עצובה, ובטח לא צריכה כאבי ראש מיותרים ושיגררו לי את האופניים בגלל חנייה לא חוקית. לכן אתמול, כשהחלטנו לנסוע לביקור ברוטרדם, נכנענו לטולרנטיות הטוטליטרית המקומית וקשרנו את הסוסים האבירים במגרש החניה הענקי, שתמיד עושה לי אסוציאציות של השמדה המונית (אף שלא זכורים לי גלגלי אופניים. הם מתערבבים לי כנראה עם מסגרות של משקפיים). מצאנו חריץ פנוי בקומה החמישית.

שנתיים באמסטרדם נסכו עלי קהיון מסוים כלפי מה שקשור לאמנות וספיחיה – ובכל זאת לא אחטא לאמת אם אומר ש"העולם של ויט-דה ויט" אינו אירוע שכדאי לבוא בשבילו במיוחד מאי-שם, אלא משהו שכיף לגלות שקורה לך מתחת לבית – וזה, בעיני, הרבה יותר חשוב.

למאמר המלא בPDF
למאמר במגזין מארב, פורסם בספטמבר 2005