The Way of Negation (95:00 min)

Like all the participants in the program, we were not born in Brussels . Even now, living in Brussels , we are not Brusselians. Like a quarter of the Brussels population, we are not Belgian. Even the Belgian participants in the program sometimes feel that Brussels is a foreign land.

When we are asked (and everyone asks, even the Brusselians themselves) why we moved to Brussels , we don't have a good answer. We always begin by way of negation. And the way of negation gradually turns out to be a multi-lane highway. We are not alone there. It has heavy traffic. Unlike other European capitals, Brussels has no grand, shiny adjectives to flaunt. In a country whose nationality is as flimsy as Belgium 's, the capital is defined by what it is not. While the entire country is divided into the major Walloon and Flemish communities, with different languages, different cultures, and separate service and government institutions, Brussels , which forms yet another independent unit, boasts of its non-identity and non-belonging to either community.

"When Brussels conjures up a particular image, it immediately evokes the opposite image as well… the paradox is perhaps the only image that can adequately describe it." ( Sven Sterken, “ Brussels , City in Plural: Some Thoughts Concerning the Image of the Belgian Capital,” in exh. cat. Argos Festival 2004 , Brussels ).
The way of negation embeds liberation and a potential for change, for it always leads to "another" place. There is certainly something liberating about a place which is so fluid, a place whose identity is so dim: a place where no one feels solid possession – there, of all places, everyone has room.
The fluidity, the lack of dominant collective narrative, the negations lurking at every corner – all these leave empty spaces, air pockets, deserted yards, no-man's lands which enable, even necessitate, the retelling of a personal story, a commentarial story, one that would furnish its narrator with access into a reality which is his, but nonetheless foreign to him.

The five component works in the program all deal with the quest for a place – concrete, mental, social or personal – by means of re-telling; this re-narration always challenges, if not totally negating, the old story.

Sarah Vanagt's and Karen Vanderborght's works confront existing histories that constitute a collective narrative. Both artists depart from a concrete point, drawing away by a flight of the imagination.

In Vanagt's Little Figures , the voices of three immigrant children conduct an imaginary conversation between three monumental statues of key figures in Belgian history. They invent the content of the conversation which draws away from the factual historical content, blending imagination, fragments of personal stories and excerpts from Belgian history, as they understand it, thus introducing, as Vanagt phrases it, "a secret porthole onto the reality in which they live."

Vanderborght's The Happy Three Family recounts a story from the New Testament (the visit of the Magi), placing it, in the tradition of Flemish painting, in a contemporary Flanders landscape. In Vanderborght's version, the Wise Men are, in fact, Wise Women, and the asphalt path leading up to the home of the outcast Mary is strewn with pits and prejudice.

The alternative place offered by Anouk de Clercq and Kurt d'Haeseleer is more internal. In Portal , de Clercq constructs a digital landscape bubble, a delicate, harmonious system, from scratch. It is a utopian space offering refuge from the chaos outside, yet at the risk of the bubble bursting in one's face. D'Haeseleer, on the other hand, departs from mundane sights. Via continually rewritten documentary materials, he rescues and refines a rich inner world's sparkling diamonds from a sooty reality and indifferent pixels.

Pour vivre, j'ai laissé ('In Order to Live, I've Left Behind') is the most concrete work in the program, and was not created by artists. In this intimate video, which is a collective piece, political asylum-seekers staying at Le Petit Chateau, a refugee center in the heart of Brussels , attempt, by means of a hand-held camera, to reposition themselves within the frame. These forced exiles, absent from their homeland, whose new place is likewise intangible, are rendered present through the act of re-telling.

לאן מובילה דרך השלילה

כמו כל המשתתפים בתכנית לא נולדנו בבריסל. גם עכשיו, כשאנחנו גרים בבריסל, אנחנו לא בריסלאים. כמו רבע מאוכלוסיית בריסל, אנחנו לא בלגים. כבלגים, גם המשתתפים בתכנית מרגישים לפעמים בבריסל כמו בארץ זרה. כששואלים אותנו (וכולם שואלים, גם הבריסלאים עצמם) למה עברנו לבריסל, אין לנו תשובה טובה. אנחנו תמיד מתחילים לענות על דרך השלילה. ודרך השלילה הולכת ומסתברת כדרך ראשית, רב-מסלולית. אנחנו לא לבד שם, התנועה בה ערה. שלא כמו בירות אירופאיות אחרות, לבריסל לא נקשרו מילות-תואר מוחצות ונוצצות להתהדר בהן. במדינה שלאומיותה רופפת כמו בלגיה עיר הבירה מוגדרת על פי מה שהיא אינה. אם המדינה כולה מחולקת לשתי קהילות עיקריות – פלמית ווולנית, להן שפות נפרדות, תרבויות שונות ומוסדות שלטון ושירותים עצמאיים, הרי שבריסל, יחידה עצמאית נוספת, מתנאה באי-זהות ובאי-השתייכות לקהילה כלשהי.

"כשבריסל מתגבשת לכדי דימוי מסויים היא מייד מעוררת גם את הדימוי הנגדי... הפרדוקס הוא אולי הדימוי היחיד שיכול לתאר אותה". (סוון סטרקן, "בריסל, עיר בלשון רבים- מחשבות בנוגע לדימוי של בירת בלגיה", מתוך קטלוג פסטיבל ארגוס 2004, בריסל*). דרך השלילה טומנת בקרבה שחרור ואפשרות לשינוי, שהרי תמיד היא מובילה למקום "אחר". ויש בהחלט משהו משחרר במקום כל כך פלואידי, שזהותו כה עמומה: היכן שאיש אינו מרגיש בעלות מוצקה, שם בדיוק יש מקום לכולם. הפלואידיות, העדר נראטיב קולקטיבי דומיננטי, השלילות האורבות בכל פינה- כל אלה משאירים חללים ריקים, כיסי אוויר, חצרות עזובות, שטחי הפקר המאפשרים, ואולי אפילו מצריכים, לספר מחדש; סיפור אישי, סיפור פרשני, סיפור שיתן למסָפר דריסת רגל בתוך מציאות שהיא אמנם גם שלו, אך בכל זאת זרה.

 חמש העבודות שבתכנית עוסקות כולן בחיפוש מקום – קונקרטי, מנטלי, חברתי או אישי – על-ידי סיפור-מחדש, והסיפור-מחדש תמיד מטיל בספק, אם לא שולל באופן מוחלט, את הסיפור הישן.
אצל שרה ואנאחט ואצל קארן ואנדרבורחט יש נסיון להתעמת עם סיפורים היסטורים קיימים מכונני נראטיב קולקטיבי. שתיהן יוצאות מנקודה קונקרטית ומתרחקות ממנה על כנפי הדמיון. בעבודה little figures של שרה ואנאחט קולות של שלושה ילדי מהגרים מדובבים שיחה דמיונית בין שלושה פסלי ענק של דמויות מפתח בהסטוריה הבלגית. הם ממציאים את תוכן השיחה המתרחק מהתוכן ההסטורי העובדתי, מערבבים דמיון, שברי סיפורים אישיים ופיסות מתוך ההיסטוריה הבלגית כפי שהם מבינים אותה, ובכך מציעים, במילותיה של שרה, "פתח סודי אל המציאות שבה הם חיים".

ב"the happy three family" קארן ואנדרבורחט מספרת סיפור מתוך הברית החדשה (ביקור שלושת המאגים) וממקמת אותו, כמיטב מסורת הציור הפלמי, בנוף פלנדרי עכשווי. בגירסה של קארן המאגים הם מאגיות ודרך האספלט אל ביתה של מריה המנודה רצופה מהמורות ואמונות טפלות.

המקום האלטרנטיבי שמציעות העבודות של אנוק דה-קלרק וקורט ד'האסלר הוא פנימי יותר. ב"portal" אנוק בונה מן היסוד בועת נוף דיגיטלית, מערכת הרמונית ורכה. זהו חלל אוטופי אליו אפשר להמלט מפני הכאוס של החוץ, אך במחיר ידוע של סכנת ניפוץ הבועה בפרצוף. קורט לעומת זאת, מתחיל במראות היום-יום. מתוך צילום תיעודי המשוכתב שוב ושוב, הוא מעבד מתוך מציאות מפוייחת ופיקסלים אדישים נצנוצי יהלומים של עולם פנימי עשיר.

“pour vivre, j’ai laissé” (כדי לחיות, השארתי מאחורי) היא העבודה הקונקרטית מכולם והיא לא נוצרה על ידי אמנים. בוידיאו האינטימי הזה, שהוא יצירה קולקטיבית, מבקשי-מקלט מדיני השוהים ב"פטיט שטו" (הטירה הקטנה), מרכז פליטים הממוקם במרכז בריסל, מנסים, בעזרת המצלמה שבידיהם, למקם את עצמם בתוך הפריים. אותם גולים מכורח, שנעדרים ממולדתם וגם במקומם החדש קיומם אינו מוחשי, הופכים לנוכחים באמצעות הסיפור-מחדש.

* (Sven Sterken, “Brussels, City in Plural - Some Thoughts Concerning the Image of the Belgian Capital”, from Argos Festival 2004 catalogue, Brussels)   

דמויות קטנות - שרה ואנאחט

15 ד', ש"ל, 35מ"מ+מיניDV, צרפתית, פלמית, אנגלית עם תרגום לאנגלית, בלגיה 2003

 שלושה פסלים ניצבים על המון-דז-אר בבריסל: מלך, מלכה ואביר מימי הביניים.

שלושה ילדים, "עולים חדשים" בבריסל: פיליפיני, פליטה רואנדית, מרוקאי.

שלושה פסלים, שלושה ילדים: שיחה דמיונית.

 משפחת השילוש המאושר - קארן ואנדרבורחט

16 ד', צבע, 35 מ"מ, פלמית עם תרגום לאנגלית, בלגיה 2003

 "משפחת השילוש המאושר" הוא סרט משפחה נסיוני, המבוסס על סיפור "שלושת המאגים" מתוך הברית החדשה. אנחנו עוקבים אחר מסען של שלוש חכמות(!). דרך פרשנות דיגטלית לציורי ימי-ביניים של המייסטרים הפלמים הראשונים. מסען בדרכים הפלמיות, המאוכלסות יתר על המידה בחוות מחודשות ודיור סוציאלי, מופרע לא אחת על-ידי צביעות, דרמות משפחתיות ורכילות. האם יש דרך חלופית למריה, ישו ושלוש המלכות?

פורטל – אנוק דה קלרק

14 דקות, DVD, ש"ל, כותרות באנגלית, בלגיה 2002

 "פורטל" מגלה חלל בו אפשר להרפות מהעמידה על המשמר: נוף קצבי, גיאומטרי, מקום של הרגעה, של צורות קמורות וקולות לוחשים. זהו נוף-פֽנים, חלל מנטלי בגווני אפור קרירים ואופקים אינסופיים, מסתובב, מתנועע ומלטף. אנוק דה קלרק יוצאת לתור את גבולותיו של טבע פנימי ואוטופי, בגעגוע למקום של הארה: "כאן אף פעם לא לבד".

S*CKMYP (Public)- קורט ד'האסלר

20 דקות, מיניDV, צבע, אנגלית, בלגיה 2004

S*CKMYP (Public) מטיילת בעולם של יום-יום שהשתנה לבלי הכר. הקו בין מציאות לבדיה. מיטשטש כשעוברי אורח הופכים לשחקנים ומנהרה לרחצת מכוניות משחקת את התפקיד הראשי. זהו החלק הראשון של אופרת-פיקסלים בארבע מערכות, שבה הדרמה לא נוצרת על-ידי התוכן הסיפורי, כי אם דרך עיוות התמונה ומשיכה/דחייה של פיקסלים באמצעים דיגיטליים.

כדי לחיות, השארתי מאחוריי – יצירה קולקטיבית

30 דקות, צבע, שפות שונות, תרגום לאנגלית, בלגיה 2005

"ספטמבר 2004. קולנוענים פוגשים קבוצה של מבקשי-מקלט. האחרונים מקבלים לידם את המצלמה ומצלמים בעצמם את האינטימיות שלהם במרכז לפליטים." (שקופית הפתיחה). נולד מתוך דחף מיליטנטי והתגשם במסגרת סדנת וידיאו, סרט זה הוא בראש ובראשונה פעולה קולנועית גולמית מפתיעה, המרחיקה הרבה מעבר לדינמיקת-הסדנאות הרגילה, ומגיעה עד לקולנוע. דרך משחק מראות עדין בודק הסרט את המבט שלנו על הפליטים. אנחנו מתבוננים בהם מבעד למשקפיים היחודיים של תמונות נאות (מלשון "נא"), מהחיים, וגבולות ההבנה שלנו מתרחבים...