ABOUT THE FILM

Same River Twice is, first of all, a film about Israel and about Israelis. And, more precisely, about how the latter relate to the first - how they see this piece of land, what they do with it. Not during wartime - through illegal settlements and occupation - but during summertime, when on vacation.

This film is not interested in facts, in historical truths and precise details. In fact, it is full of mistakes and inaccuracies, because it is interested in how things are told and perceived - as this is what ultimately shapes our identity and the reality we live in.

 It's a lot about what is said, but also about what's left out, not mentioned, not shown. For some, it might be surprising that the words “conflict” and “Palestinian” are never uttered - but isn't denial the heart of the matter? We preferred to seemingly 'go along with the stream', with all the 'unspoken' that accompanies it like an undercurrent, lurking, with the absent-present quality of a phantom that emerges through hints in people's speech, through traces in the landscape.

 Our presence in the film, the fact that we are actually in it, is first of all our way to say that we are part of the story and not external observers, despite the importance of our acquired distance. In our encounters with our compatriots, where we play the role of the insider-outsider, the lost son or the traitor, we tried to provide enough space and reflective surface to allow for a sincere conversation about identity, belonging, collective destiny, and memory.

 The reference to John McGregor, which appears occasionally in our more intimate moments and in our casual dialogues behind the camera, as well as our interference with the image of the landscape, bring in thoughts and questions about nativeness and foreignness, about the way a place is appropriated, how it becomes “known”, and to whom it belongs.

 Yet beyond its specificity to the 'Israeli case', Same River Twice touches on subjects that are shared worldwide and are relevant to any immigrant situation, or to whoever is uncomfortable in or questions their own identity group - national or otherwise.

Why this film

Since we left our homeland in 2002, we've been preoccupied with the question of our relation to the Land of Israel on both a personal and national level. Along with the physical distance, we've also gained an emotional and reflective one - which allows us to perceive this land as a symbolic place, not necessarily real - as it has been in the minds of the Jewish Diaspora for 2000 years.

The tension between the 'unreal' status of the Land of Israel, and the brave and somewhat absurd attempt to concretize it, is a recurrent theme in our artistic work of the last ten years.

 Out of the preoccupation with the Land of Israel, specifically as it were before the Jewish State (known then as 'Palestine'), grew our interest in the 19^th century literature of travelers to the Holy Land. We were especially taken by the diary of a Scottish adventurer, John McGregor, who set out in his canoe to explore the Jordan River, from the river source to the Sea of Galilee.

 On our first scouting trip in the footsteps of McGregor, in the summer 2009, we were overwhelmed by the scale of the tourism industry and by the way that so many ingredients of the Israeli identity were manifested in this vacation setting. Bit by bit we understood that this is the filter, or rather the mediator, through which we would like to make our journey and our film. In the same way that the 'tourism' practiced by McGregor and his contemporaries reflected their beliefs and their set of values, so does present-day tourism tells about the society where it is practiced, about the ideologies and perceptions that constitute it.

The strategy we chose, that of an explorative journey, is not only a reference to 19^th century travel literature but also to the Zionist incarnation of the journey throughout the land as an ideological act of appropriation and self-transformation. This model of 'domestic tourism' on which we grew up, of “knowing the land through the feet”, had as its goal the transformation of the foreign into the local: to become the owner of the land by means of familiarity and intimate encounter with the landscape, and to rid oneself of the undesirable attributes of the 'Diaspora Jew' in order to become a 'New Jew' (strong, brave, a survivor) through the physical-mythical contact with the land.

The journey, both as a cinematic genre and an educational-ideological apparatus, introduces an element of risk, a fragility we preserved throughout the film-making process: placing ourselves in the role of the traveler, we left open the possibility of changing our own position. Are we strangers enough to be transformed by the journey?

על הסרט

“אותו נהר פעמיים" הוא קודם כל סרט על ישראל ועל ישראלים. וליתר דיוק, על איך הישראלים מבינים את הארץ הזאת, מה הם עושים בה? לא כשהם עושים מלחמות, מתנחלים או כובשים... אלא כשהם יוצאים לחופש.
הסרט הזה לא עוסק בעובדות, בפרטים מוכחים ובאמיתות היסטוריות. הוא למעשה רצוף אי-דיוקים וטעויות. הסרט הזה מעוניין באיך הדברים נתפסים, כיצד הם מסופרים, כי בסופו של דבר זה מה שמעצב את הזהות הקולקטיבית ואת המציאות בה אנו חיים.
למילים חשיבות מכרעת בסרט, אבל גם לאלה שלא נאמרות, למה שלא מדברים עליו, שמשאירים מחוץ לתמונה. יש מי שיתהה איך מילים כמו "הסכסוך" או "פלסטינים" לא מופיעות בו, אבל האין ההעדרות מספרת יותר מכל דיבור?
העדפנו לזרום עם הנחל, כשמטען הלא-נאמר מלווה אותנו כמו זרם תת-קרקעי. אורב ברקע כמו אותה העדרות-נוכחת שצצה מידי פעם במרומז בדברי האנשים, בעקבות שבנוף.

הנוכחות שלנו בסרט, העובדה שאנו מופיעים בו, היא קודם כל דרך לומר שאנחנו חלק מהסיפור, שאנחנו לא צופים חיצוניים וזאת למרות החשיבות של המרחק שרכשנו. במפגשים שלנו עם בני-עמנו, בהם אנחנו ממלאים תפקיד של אאוטסיידר-אינסיידר, הבן האובד או הבוגד, ניסינו להשאיר מספיק מקום שיאפשר שיחה כנה על זהות, שייכות, גורל משותף וזכרון.

ההתייחסות לג'ון מק'גרגור, המופיעה מידי פעם ברגעים פרטיים יותר, בשיחותנו הכמו-אגביות מאחורי המצלמה כמו גם ההתערבויות שלנו בפריים ובנוף, מעלות מחשבות על ילידות וזרות, על ניכוס של מקום, באיזה אופן הוא הופך "ידוע" ולמי הוא שייך.

מעבר למקרה הישראלי המאד מסויים, אותו נהר פעמיים נוגע בנושאים המשותפים לחברות רבות ברחבי העולם והוא רלוונטי לכל מצבי ההגירה, או לכל מי שאינו חש בנח, או מטיל ספק בקבוצת הזהות שלו – לאומית או אחרת.

למה סרט זה?

כישראלים החיים מזה עשר שנים בחו"ל, מעסיקה אותנו ביותר שאלת הקשר האישי והלאומי לארץ ישראל. המרחק הפיזי מביא איתו גם מרחק רגשי ורעיוני, הוא מאפשר לנו לחשוב על הארץ כעל מקום סמבולי, לא בהכרח מציאותי, כפי שהייתה בתודעתם של יהודי הגולה במשך מאות בשנים.

המעמד הלא-ממשי של הארץ והנסיון הנועז ואף אבסורדי להפוך את אי-הממשות למציאות חוזר בהרבה מעבודותינו מהשנים האחרונות.

מתוך עיסוק זה בישראל של טרום המדינה, בישראל כהבטחה, התחלנו להתעניין בספרות הנוסעים בארץ הקודש של המאה התשע עשרה ובעיקר סחף אותנו סיפורו של ההרפתקן הסקוטי, ג'והן מק'גרגור שיצא לתור בשוטית את הירדן ממקורותיו ועד הכנרת. בסיור ראשוני שערכנו בעקבות מסעו של מק'גרגור, בקיץ 2009, הופתענו ממימדי תעשיית התיירות במקום ומהאופן שבו כה הרבה מרכיבים מכוננים בשאלות הזהות הישראלית מתגלים בסיטואצית הנופש. לאט לאט התחוור לנו שזה הפילטר דרכו אנחנו רוצים לערוך את המסע/סרט שלנו.

האיסטרטגיה שבחרנו, זו של מסע-הרפתקאות ותגליות, שואבת את השראתה לא רק מספרות מסעות ארץ הקדש של המאה התשע עשרה אלא גם מהגלגול הציוני של המסע בארץ ישראל כפרקטיקה של ניכוס ושל שינוי עצמי. אותו מודל תיירותי שעליו גדלנו של "הכרת הארץ דרך הרגליים" ושמטרתו הייתה כפולה: להפוך לאדני הארץ דרך הכרה אינטימית עם כל אבן וכל גבעה ולהפוך מגלותיים לבני הארץ (חזקים, נועזים, שורדים) בזכות המגע הפיזי-המיתי עם האדמה. ההשתתפות שלנו אם כן, היא קודם כל הדרך שלנו לומר שאנחנו חלק מהסיפור, שאנחנו לא משקיפים חיצוניים למרות המרחק שלנו מהארץ, שמשחק תפקיד חשוב במפגש המחודש איתה.מעבר לכך, המסע, הן כמודל קולנועי והן כשיטה אידאולוגית-חינוכית, מכניס לסרט אלמנט חשוב של סיכון: בהיותנו הנוסעים אנחנו שמים את עצמינו בעמדה של פגיעות ומאפשרים את היתכנותו של תהליך, פותחים פתח גם לערעור אפשרי של עמדותינו ודעותינו.

האם אנחנו כבר זרים מספיק בשביל שהמגע עם הארץ יחולל בנו טרנספורמציה?

A propo du film

Deux fois le même fleuve est avant tout un film sur Israël et sur des Israéliens. Plus précisément, comment les Israéliens comprennent cette terre, ce qu’ils en font ? Non pas en temps de guerre, de colonies et d’occupation, mais en été, en temps de vacances.
Ce film ne s'intéresse pas aux faits, aux vérités historiques et détails exacts. S’il est, en effet, plein d'inexactitudes et d’erreurs, c’est parce qu’il vise à montrer comment les choses sont perçues et racontées, car finalement c'est cela qui modèle notre identité et notre réalité.
Ce qui est dit compte dès lors beaucoup dans ce film, mais aussi ce qui ne l'est pas, ce dont on parle pas, ce qui exclut de l'image. Certains risquent d’être surpris que les mots « conflit » ou « palestinien » ne soient jamais prononcés, mais n'est-ce pas le déni au coeur des choses ?

Nous avons préféré donner l'apparence de nous couler avec le fleuve, avec tous ces non dits qui nous accompagnent comme un courant sous-jacent, persistant en arrière plan, d'une qualité fantomatique, d'une absence-présence qui resurgit par des indices dans la parole des gens, par des traces dans le paysage.

Notre présence dans le film, le fait que nous nous filmons par moment, est avant tout une manière de dire que nous faisons partie de cette histoire, que nous ne sommes pas des observateurs extérieurs, malgré l'importance de la distance acquise.
Dans nos rencontres avec nos compatriotes - où nous avons pris le rôle de confrère-intrus, de fils perdu ou de traître - nous avons essayé de laisser suffisamment de place et de surface de projection pour permettre un échange sincère sur l'identité, l'appartenance, le destin collectif et la mémoire.

La référence à John McGregor, qui apparaît de temps à autre dans nos moments plus intimes et désinvoltes de dialogues derrière la camera, aussi bien que nos interventions dans l'image du paysage, amènent des réflexions et des questions concernant l'indignité et l'étrangeité, la manière dont un lieu est approprié, comment devient-il « connu », à qui il appartient.

Au delà du cas particulier d'Israël, Deux fois le même fleuve touche des sujets qui sont partagés dans le monde entier et sont pertinents dans toutes les réalités d'immigration ou pour toute personne qui n'est pas à l'aise dans sa propre identité de groupe (nationale ou autre) et qui la questionne.

MOTIVATION

Depuis que nous avons quitté notre pays natal il y a dix ans, nous sommes préoccupés par la question de notre lien avec le pays d’Israël sur le plan personnel et national. La nouvelle distance géographique acquise nous a apporté aussi une distance mentale et émotionnelle qui nous permet de percevoir ce pays comme il a été perçu dans les esprit des juifs en diaspora pendant 2000 ans : un lieu symbolique qui n'est pas nécessairement un endroit tangible. Ce rêve du pays d’Israël, et la tentative brave, quelque part absurde, de le rendre réel, est un thème récurant dans notre travail artistique des dix dernières années.
De cette obsession du pays d’Israël d'avant l'Etat juif (connu sous le nom Palestine), est né notre intérêt pour la littérature des voyages au pays sacré de 19e siècle, et nous étions particulièrement fascinés par le journal de voyage d'un aventurier écossais, John McGregor, qui a entrepris une exploration en canoë du fleuve Jourdain, des sources jusqu'au lac de Tibériade.

Lors de notre premier repérage, en été 2009, nous étions accablés par les dimensions et l’omniprésence de l'industrie touristique. Mais nous étions aussi frappés par la manière dont les dispositifs de vacances reflètent tant d’aspects de l’identité israélienne. Petit à petit, nous avons compris que là se situait le prisme de notre projet de voyage et de film.
De même que le tourisme pratiqué par McGregor et ses contemporains était à l’image de leurs valeurs et croyances, le tourisme d'aujourd'hui révèle lui aussi les idéologies et les perceptions qui sont les forces motrices de la société dans laquelle ils se pratiquent.

Notre stratégie - le voyage - fait référence non seulement à la littérature de 19e siècle, mais aussi à l'incarnation sioniste du voyage dans le pays d’Israël comme acte idéologique d'appropriation et d’auto-transformation. Ce modem touristique de « connaître par le pied le pays » sur lequel nous avons grandi avait comme objectif de rendre l’étranger indigène : devenir le propriétaire de la terre par la connaissance et l'intime rencontre avec son paysage, et se débarrasser des attributs indésirables du Juif de la diaspora, devenir un Nouveau Juif (fort, brave, survivant) par le contact physiquo-mythique avec la terre.

Le voyage en tant qu'à la fois genre cinématographique et appareil éducationnel et idéologique, introduit un élément de risque dans le film, une fragilité que nous avons cautionné tout au long du processus. En nous mettant dans le rôle du voyageur, nous avons ouvert la porte à une possibilité d'un changement de notre propre position. Sommes-nous suffisamment européens pour que le voyage puisse nous transformer ?